שעתו של הטמבל
אפרת פלד-שדה
2015
משה קסירר הוא צייר ארצישראלי, ביצירתו משלב סגנונות בינלאומיים כגון אימפרסיוניזם, סימבוליזם, וציור נאיבי, ומטעין לתוכם את התכנים הארצישראליים, באופן המתכתב עם ציירי שנות ה30-50 של המאה הקודמת: ראובן רובין, משה קסטל, נחום גוטמן ואחרים.
התערוכה מציגה את יצירותיו של קסירר הנוגעות בקשר בין אדם-אדמה ורוח. ובקשר המקומי המורכב יהודי-ערבי-ישראלי.
דמויותיו המצוירות עוטות לראשיהן את כובע הטמבל. אותו כובע חלוצי שהיה נפוץ בתקופת קום המדינה:
"סבא שלי היה ציוני. הוא החליף את המגבעת האירופאית בכובע טמבל כחול. הוא השאיר את משפחתו שם, ניצל ברגע האחרון. בארץ ישראל הוא לבש בגדי עבודה וכובע טמבל. הוא החליף את היהדות בציונות. הוא עבד קשה בשדות החמים של אוגוסט, אכל לחם צר, אבל היה ישראלי גאה, הוא בנה מדינה. היום אי אפשר למצוא כובע טמבל כחול. לא על אנשים ולא בחנויות, זה כבר לא באופנה, לא הכובע ולא כל מה שהוא מסמל. היום באופנה זה לנסוע לברלין, אומרים שיותר טוב שם מהארץ", משה קסירר
דמויותיו ממזגות בין דמותו של היהודי התנ"כי לבין דמות הישראלי החלוץ.
ביצירה "אברהם", מוצג אברהם אוחז בשה לעולה, הקורבן התנ"כי, אך מולו ניצב אברהם כחלוץ, חבוש כובע טמבל, אשר נאלץ להקריב חיים למען המולדת. גם בדיוקן העצמי "המאהב", קסירר מגיש לאהובתו זר של 6 כלניות, הזר כסימבול ל-6 מיליוני היהודים שנרצחו בשואה. המאהב לוקח על עצמו את תפקיד החלוץ, האחראי להמשכיות ולבנייה של העם היהודי שנחלץ מתוך ההרס הגדול.
ההקרבה באה לידי ביטוי גם ביצירה "האחים", האחים מנסים לאחוז האחד בשני, כאשר אח אחד עומד מעט לא יציב על האדמה ואילו אחיו התיאום מרחף באוויר. האחיזה כמעט ואינה אפשרית, שכן ידו האחת של האח קטועה. הסביבה הגלילית של מטעי הזיתים וברקע הכפר הערבי, מסגירות לנו במעט את המורכבות הפוליטית בה אנו חיים, אותו חיבור-תלישות מהמציאות המקומית, אותה אחיזה לא שלמה המתקיימת במציאות היום יומית שלנו.
ביצירה "עת לטעת ועת לעקור נטוע" היהודי החלוץ נוטע או עוקר את שתיל העץ, הוא אינו מתכופף על ברכיו, כבעבודת אדמה המחברת את האדם אל האדמה, אלא כמו קד קידה מרוחקת מהאדמה, רגליו על השביל, אינו "מתלכלך" בבוץ, אלא שומר על מרחק פיזי-רגשי מאותו שתיל, ששורשיו עטופים הילה זוהרת המביאה אותנו הצופים לבחון את הקשר המנטלי של החלוץ לאדמה אותה הוא "גואל". מעניין להתבונן בדמות היהודי החלוץ אל מול דמותו של הערבי, השורשי, המהלך בין עצי הזיתים, פועל וקוטף, נח במטעו, וחובש לעיתים גם כן את כובע הטמבל לראשו. ובכך מקבל כובע הטמבל משמעויות נוספות וטעון ברבדים רבים של חלוציות-יהדות- ערביות-מקומיות והמקשר בינהם – ארצישראליות. המקום, האדמה והרוח החלוצית מהווים את מקורות ההשראה עבור קסירר על מורכבותם ההיסטורית והפוליטית.
ביצירה "הריקוד", (שצוירה בהשראת יצירתו של אנרי מאטיס), נראית קבוצת חלוצים העוטים כובעי טמבל, החלוצים מתוארים בסכמטיות, נטולי אפיונים אישיים, נעים בצעדי ריקוד. האדום העז שברקע הוא אולי אזכור לרוח הסוציאליזם שהביאה אותם לכאן, אולי ריקוד על אדמה שותתת דם, אשר רוויה מלחמות ומאבקים מחד אך מלאה בפעימות לב של התחדשות, בנייה וחיים מאידך.
השאלה הנותרת היא האם חלפה שעתו של הטמבל מהעולם? ואם עדיין לא, אז מי כיום חובש על ראשו את כובע הטמבל?
אפרת פלד-שדה. אוצרת גלריית מוניו כפר מסריק
